ידועים בציבור אל מול נשואים בהלכות השיתוף ומה דינם של כספי פיצויי תאונת דרכים שהתקבלו כסכום אחד בפשרה (ללא פירוט מרכיבי הנזק) ואשר הופקדו בחשבון בנק משותף. תמ"ש 43997-12-12(פורסם בנבו 1.12.15).
45,000 ₪ הוצאות, כך חויבה אישה לטובת בעלה, לקוח משרדנו, בגלל תביעה רכושית בה הפסידה. מדובר בסכום הוצאות נכבד ביותר לנוכח העובדה כי הוכח לבית המשפט לענייני משפחה כי האישה לא צדקה במכלול טענותיה עליהן נלחמה בעוז במספר רב של דיוני הוכחות.
פסק הדין כבוד השופטת חני שירה, מבית המשפט לענייני משפחה, פסקה כי עיקרה של התביעה לראות בצדדים כשותפים ברכוש שנצבר למי מהם משנת 2006 ולא רק מעת נישואיהם בשנת 2010 ולכלול בכלל הרכוש לחלוקה כספי פיצויים אשר קיבל הנתבע כתוצאה מתאונת דרכים אשר עבר טרם הנישואין ואשר כספי הפיצוי מחברת הביטוח נתנו בחיי הנישואין והופקדו בתחילה לחשבון הבנק המשותף לצדדים ועורבבו עם כספים אחרים.
האישה תבעה לקבל 70 אחוז מכל מה שצבר ו/או קיבל בעלה, מתחילת החברות ביניהם ועד ליום התביעה שהגישה. כלומר, צבירה של 6 שנים בגין היותם ידועים צבור ובגין 3 שנות נישואין, כולל חלוקת פצויי הנזיקין בסך של 780,000 ₪ מחברת הביטוח אשר התקבלו כפשרה, ללא פירוט רכיבי הנזק, והופקדו לתקופת מה בחשבון הבנק המשותף של הצדדים.
בית המשפט הנכבד פסק כי הוא מכיר בצדדים כידועים בצבור מעת עברו להתגורר יחדיו בדירה טרם נישואיהם, אך אין בהכרה כדי להסיק כי רכוש שנרכש ע"י מי מהם בנפרד, רכוש משותף הוא, וכי כדי שיקבע שתחול הלכת שיתוף לגבי רכוש נפרד כזה – יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת. ראה ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד ל"ח(1) 433.
הפסיקה הוסיפה וקבעה כי "ההבדל בין זוג נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי הוא, לצורך שלפנינו, רק בכך שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח את כוונת השיתוף בנכסים של הזוג הידוע בציבור". ראה ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן. ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פ"ד כ"א(1) 337.
"נטל השכנוע להוכחת קיומם של יסודות אלה, במערכת היחסים בין התובעת לנתבע בתקופה הרלבנטית, מוטל כל כולו על התובעת". לאורן של הלכות משפטיות, נבחנה מערכת היחסים במקרה הנדון ונקבע כי הצדדים היו ידועים בצבור. ברם, לאחר בחינת הראיות לא די בכך להוכיח שיתוף רכושי במיוחד לאור ההלכהשבבג"צ 4178/04 בו נקבעה ההלכה של הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור לעומת בני זוג נשואים.
ביה"מ הנכבד פסק כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחה של כוונת שיתוף במהלך התקופה בה חיו הצדדים כידועים בציבור ועד נישואיהם וכי הוכח ע"י הנתבע כי תחילת השיתוף הכלכלי/רכושי ביניהם היא מעת נישואיהם ואילך.
הסוגיה הנוספת לדיון הייתה הסוגיה של תביעת התובעת לקבל למעלה ממחצית סכום הפיצויים שקיבל הנתבע בגין תאונת הדרכים. תאונת הדרכים ארעה בשנת 2006. הנתבע הגיש התביעה לבית המשפט בשנת 2008, הסכם הפשרה שכתוצאה ממנו התקבלו כספי הפיצויים בסכום של 780,000 ש"ח ביום 07/12/2011, לאחר נישואי הצדדים.
התובעת טענה כי לה זכות בכספי פיצויי תאונת הדרכים משתי סיבות:
א. האחת כי הכספים הוכנסו לחשבון הבנק המשותף ובכך הראה הנתבע כוונה לשתפם עימה בכוונה כי ירכשו בסכום שהתקבל דירה.
ב. האחרת מכח חוק יחסי ממון. כאשר התובעת מבקשת כי ייקבע כי מרבית רכיביו של הפיצוי הנדון יוחרגו מהוראות סעיף 5 לחוק יחסי ממון.
בית המשפט פסק כי אינו מקבל עמדת התובעת. סעיף 5 (2) לחוק יחסי ממון מחריג מעקרון החלוקה השווה של הנכסים שצברו בני זוג שנישאו זל"ז מספר נכסים וביניהם: גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
ביה"מ קבע כי אין מחלוקת כי הפיצויים אותם תבע וקיבל הנתבע התקבלו לו על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 ומשכך ובהתאם לפסיקה על פניו מעצם פסיקת סכום הפיצוי מכח חוק הפיצויים, המדובר בפיצוי בגין נזק גוף המוחרגים מהאיזון.
הפסיקה אשר התפתחה במהלך הזמן פורטה בפסק הדין של השופטת אבירה אשקלוני תמ"ש 1752/05אותו ציטטו שני הצדדים. שם נעשתה הבחנה בין רכיביו השונים של הפיצוי הכספי לצורך החלת ס' 5(א)(2) נקבע כי יש לבדוק את הנסיבות של כל מקרה ומקרה ולבחון את מטרת הפיצוי. ככל שמדובר בקיצבה המשולמת עקב מוות או נכות הרי שהיא מיועדת למי שקיבל אותה ולא לבן זוגו אך אם הגימלה היא תמורת אובדן הכנסה, יש לראותה בגימלה כחלק מהכנסות בני הזוג, והן משותפות.
עוד נקבע כי גם כאשר הפיצויים התקבלו כסכום אחד ואשר רובו שימש את המשפחה, לא מדובר בגימלה המוצאת מנכסי האיזון. בהתאם הוכרו כברי איזון רכיבי פיצויים שלא היו בגין נזקי גוף אלא הפסדי השתכרות וזכויות פנסיה.
לאור ההלכות שהובאו לעיל בדק ביה"מ הנכבד את מהותו ורכיביו של הפיצוי שהתקבל כאן לנתבע כדי לקבוע האם כולו או חלקו נכס בר איזון אם לאו. בית המשפט הנכבד דן בטענה המרכזית של התובעת כי אמנם הפיצוי ניתן כפשרה אך יש לבחון את רכיבי הנזק שנתבעו בתביעה המקורית של הבעל נגד חברת הביטוח בגין אותה טענה. בית המשפט קבע כי ידיעה שיפוטית היא שבתביעות נזיקין נתבעים סכומים מנופחים ומופרזים על ידי התובעים, מחד כאשר חברות הביטוח, מצידן, מפריזות בסכומים המוצעים כלפי מטה, כך שלא ניתן להיתפס לסכומים ולתיאורים בכתב התביעה כאלה נתון אמיתי.
הוגשה תביעה שכללה ראשי נזק שונים כאשר בכל ראש נזק נתבעו סכומים גבוהים אלא שבסופו של יוםהושגה פשרה והתקבל סכום אחד, ללא הפרדה לראשי נזק. עוה"ד אשר ייצג את הנתבע בתביעה הנזיקית והגיע כעד מטעמו לבית המשפט לעניני משפחה ונחקר, העיד כי היות והצעת בית המשפט ניתנה בסכום גלובאלי לא ברור מה קיבל בית המשפט מהטענות של התובע שם ומה לקח בחשבון וכי עיקר הפצוי לעתיד.
ביה"מ הנכבד פסק כי הוכח והתובעת אישרה זאת בעדותה, כי כל הסכום כולו נשמר כפי שהתקבל ולא נעשה בו כל שימוש לצרכי המשפחה. הטענה כי הסכום יועד לרכישת דירה משותפת לא הוכח על אף הטענה בנדון. קרובי המשפחה שהעידו בנדון לא שיכנעו את ביה"מ הנכבד. שום עדות חיצונית לא הובאה לחזק את הטענה ומכל מקום שום צעד אופרטיבי לרכישת דירה לא נעשה.
כבוד השופטת חני שירה פסקה בוררות כי אינה נותנת משקל גדול לעובדה כי הסכום הוכנס לחשבון המשותף, זאת לאור העובדה כי הוצא ממנו לאחר כחודש וחצי, והועבר, בידיעת התובעת ובהסכמתה לחשבון נפרד בבנק אחר על שם הנתבע.
עוד התברר כי לעת שהועבר הסכום מהחשבון המשותף לחשבון הנפרד של הנתבע חתמו הצדדים על סגירת החשבון. הצדדים לא העבירו את כל הכסף שהיה בחשבון המשותף לחשבון הנפרד אלא רק את סכום הפיצוי ויתרת הכסף שנותרה בחשבון המשותף שנסגר הועברה לחשבון משותף אחר שהיה לצדדים. ללמדך שאכן התכוונו לייחד את סכום הפיצוי מהסכומים המשותפים.
הצדדים נפרדו כשנה לאחר שהתקבלו הפיצויים. תקופת הזמן הקצרה אשר חלפה מעת שהתקבלו הפיצויים ועד לפרידה, שלא להזכיר את תקופת הנישואין הקצרה אף היא מכוונת לדחיית הטענה של שיתוף בפיצויים.
בית המשפט הדגיש בפסק דינו כי אינו מקבל את טענותיה של התובעת לזכאותה לחלק מהפיצויים בגין הסכומים שהתקבלו לרכיב של עזרה לזולת. למרות שהתברר כי התובעת הגיעה יום יום במסירות וטיפלה בו בקביעות בביה"ח בו שהה התובע.
גם סכום ההשתכרות לעבר, לאור הנסיבות, היה מינורי שכן הסתבר שמתוך 4 חודשים של העדרות מעבודה, חודשיים שולמו לנתבע על ידי מעסיקו ובאותו פרק זמן, ממילא נקבע כי הצדדים לא חיו בשיתוף רכושי, כפי שנקבע לעיל בתקופה זו.
לסיכום נפסק כי לאור הנסיבות כפי שתוארו כאן ברי שלא זה התיק ולא אלה הנסיבות בהם ייעשה שימוש כפי שעתרה התובעת בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון לחלוקה לא שווה של כלל הנכסים על אחת כמה וכמה כאשר הנכס העיקרי- הפיצויים הוחרג ממסירת הרכוש.
כל שנפסק הוא כי כל הכספים / זכויות/ שנצברו לצדדים במהלך הנישואים יתחלקו בין הצדדים שניהם בחלקים שווים (כפי שהסכים הנתבע בכתב הגנתו מיומו הראשון של ההליך) כולל הבונוסים שהתקבלו.
קינח בית המשפט הנכבד את פסק דינו ופסק כי לאור התוצאה שבה נדחה החלק הארי של תביעת התובעת שלטעם ביה"מ הנכבד לא היתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה ובוודאי שלא היה מקום לתבוע לתובעת 70% מכספים שהתקבלו לנתבע כפיצויים בגין תאונת דרכים שעבר, תישא התובעת בהוצאות הנתבע ושכר טירחת עורכת דינו בסכום של 45,000 ש"ח כולל מע"מ.
פסק הדין ניתן ע"י כבוד השופטת חני שירה מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, ביום 1/12/2015 בתמ"ש 43997-12-12.
