הצגת מסרונים בטלפון הנייד כראיה על בגידה

המצב המשפטי:
בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש פה פגיעה בפרטיות, הגוררת את העובדה כי הראיה (המסרונים) פסולה.

החוק קובע כי אסור להיכנס לאדם לביתו, לחטט בדבריו ולמצוא התכתבויות שהאדם כתב עם צד ג' ולבקש להציגם במשפט. סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע:

"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית המשפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר או אם היו לפוגע, שהוא צד להליך, הגנה או פטור על פי חוק זה."

ברם, האם בית הדין יפסוק באופן דומה? בשאלה זו דן בית הדין הרבני בנתניה בתיק מספר 851788/2. בבית הדין הביעו הדיינים קושי רב בין חוק הגנת הפרטיות לבין חובת ברור האמת ע"פ הדת היהודית לברור בגידתה של האישה. בבית הדין הדיינים ראו עצמם כרופאים הבודקים את "הקלקולים בחיי הנישואין". כך הוסבר בפסק הדין:

"אדם הנשוי לאישה ומגיעות אליו שמועות כי אשתו אינה נאמנה לו, וכתוצאה מכך אסורה עליו, האם אינו זכאי לברר את האמת? האם אין זו זכותו וחובתו של כל אדם לדעת את מצבו האישי שלו ושל בן הזוג הקשור עמו? המושג "תום לב" משמעותו כי הדבר לא נעשה באופן שרירותי בכדי להציק או להכאיב לזולת, אלא נעשה בכדי לאמת או לשלול שאלה קיומית הנוגעת לאדם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשני בני אדם הקשורים זה בזו בקשר של נפש וגוף, עד כדי שהם הופכים ל"בשר אחד". …כיצד ניתן לדבר על חדירה לפרטיות של בן זוג אחד כלפי השני, כאשר כל מהות הנישואין היא הרחבת הפרטיות הנפרדת לפרטיות משותפת? גם כשבני הזוג מסוכסכים, כל עוד לא ניתק קשר הנישואין או כל עוד לא ניתן פס"ד לגירושין, קיימת ועומדת הפרטיות הקולקטיבית ששני הצדדים שותפים לה… בבית דין שנועד לבדוק את הקלקולים בחיי הנישואין ולהגיע למסקנות. מעמדו של ביה"ד הוא כשל רופא, וכל צד יכול וצריך להציג בפניו את הבעיות בחיי הנישואין, גם אם חושף הצד האחד את קלקוליו של השני."

מכאן, בית הדין קבע כי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות מאפשר לו שקול דעת ולשיטתו בעל החושש שאשתו סרחה עליו, חובה עליו לברר הדברים ולבעל יש הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, בסעיף 18, היה ויוכיח כי פעל להשגת הראיה בתום לב וכי מדובר בענין אישי כשר שלו שראוי לבדקו.

האם פעל הבעל בתום לב כך שיוכשרו המסרונים כראיה כשרה?
בית הדין הרבני קבע כי במקרה שהיה לפניו, שבו הבעל נכנס לדירתה של האישה בעל כורחה, גרם לה להימלט מהדירה, השחית את בגדיה, גנב את המכשיר הסלולארי שלה וחיטט במסרונים שהיו בו – הדברנעשה בחוסר תום לב ומתוך מטרה להציק, לחפש ואולי למצוא ראיות שיזדמנו לו.

ראיות דיגיטליות ניתנות לזיוף- אינם ראיה אמינה!

אין ספק לכולנו שמסרונים ניתנים לעריכה ולשכתוב (=זיוף).

בית הדין הרבני הסכים לכך וקבע כי לא ניתן להתבסס עליהם כראיה. בית הדין דימה את המסרונים למכתב שנשלח ע"י אדם. השוני: מכתב ניתן לזהות גרפולוגית אם שייך לאדם ששלח אותם, אם לאו, אך מסרון- לא ניתן. מכאן, מכיוון שברור שיש אפשרות לשליחת מסרונים ממכשיר פלאפון מסוים, בין על ידי אדם אחר שאינו בעל המכשיר, ובין על ידי הצגת מצג שווא ולפיו המסרון נשלח ממכשיר מסוים, קבע בית הדין כי אין באפשרותם לקבוע בוודאות שאכן המסרון הנ"ל נשלח על ידי המחזיק במכשיר הסלולארי, ולפיכך על פניו אין למסרון כזה ערך ראייתי כלשהו כשהוא עומד לכשעצמו. ועל כל פנים עד שיוכח (אם אפשר להוכיח) ששולח המסרון הוא בעל המכשיר הסלולארי.

נקבע בבית הדין כי קיימת בעיה מהותית מאחר והראיה אינה אמינה וממילא אינה קבילה מחמת שתי סיבות:

(א) "היות ובמכשיר סלולארי ניתן להשתיל הודעות sms, ובמקרה הנדון ההודעות נחשפו רק לאחר שהבעל הוציא באלימות את המכשיר מרשות האשה, כך ויתכן שהמסרונים שהבעל מעוניין להציג לפנינו הם מעשה ידיו להתפאר.

(ב) האופן שבה נלקחה הראיה ע"י התובע מהנתבעת בברוטאליות מעיד על חוסר תום לב קיצוני – [גם בחוק הגנת הפרטיות נקבעו שורה של הגנות פטורים והקלות המתירים פגיעה בפרטיות כפי שמופיע בפרק ההגנות לחוק הגנת הפרטיות, וכך נאמר בסעיף 18 (2): "הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב".] – המוכיח על חשד ליצירת ראיות מלאכותיות."

במקרה הנדון, הוחלט על פסילת הראיות. אולם, בפסקי דין אחרים של בתי הדין לא נהגו באופן דומה ומצאו פתרונות עקיפים לכך שבפועל יהיה שימוש לראיות אלו.

מה יכולים לעשות בתי הדין הרבניים בכל זאת לאחר שפסלו את המסרונים כראיה? 
בית הדין יכול להגיע למסקנה כי האישה בגדה גם ללא המסרונים הפוגעים בפרטיותה. למשל, באמצעות צו לחברות הסלולר לחשוף מידע (הערה: אין חברות הסלולר שומרות עוד, בהחלטת צו שיפוטי, את תוכן המסרונים אך יש תיעוד של מעבר מידע ביום ובשעה שהוצאו), או ראיות חוקר או ראיות אחרות.

ואם רק המסרונים יכריעו את הכף, או אז מה בתי הדין יכולים לקבוע:-

"..מנהג בתי דין לשמוע עדים שאינם כשרים בהכרח על פי ההלכה, לבחון תגובת הצדדים לבדיקה במכונת אמת, למרות שיש פקפוק רב במהימנותה. ולפיכך בית הדין נוקט באמצעים שונים כדי לבדוק עמדות הצדדים שמתוכם הרבה פעמים בעל דין מודה בעובדות, אף שלא הובאו הוכחות הלכתיות חותכות כנגדו. ועל כרחך שזו חובת בית הדין למצות הבירור".
(כך בפסה"ד שצוין לעיל, ההדגשה אינה במקור).

במילים אחרות, הראיה לא כשרה. אך בתי דין יכולים להכשיר את הראיות בדרך עקיפה ולבחון את "תגובת האישה" למסרונים במקום לבחון את תוכן המסרונים.

לסיום:- שלא תגידו שלא סיפרתי לכם. יום טוב ותכתבו רק דברים טובים במסרונים, במיילים, ובמכתבים אמיתיים. 

*אין האמור מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני.